"מתה לסקס" - האם סרטן זה השחור החדש?

אני מודה, לא הייתי צריך המון שכנוע להתחיל לראות את הסדרה הזו, בעיקר כי כל פרק הוא שלושים דקות. אין תענוג כמו סדרה עם פרקים קצרים. כשראיתי שמדובר בדרמה קומית על אישה שמאובחנת עם סרטן סופני ונפרדת מבעלה ביציאה למסע חקר מיני, הרגשתי שיש פה פוטנציאל למשהו קליל ומרגש באותה העת, וגם לא סדרה שמזלזלת באופן אגרסיבי באינטליגנציה שלי. אמנם לא קיבלתי יצירה קומית, אבל קיבלתי אחלה דרמה.

מולי, בכיכובה של מישל וויליאמס הנהדרת, מחפשת השלמה עם מותה הקרב תוך כדי שהיא מחפשת אורגזמה עם גבר אחר מבעלה. אלו שני תהליכים שההקבלה ביניהם משעשעת, אך משאירה אחד מהם יחסית שטחי. האופן בו מולי דוחה את כובד המשקל של נתיב חייה, במידה רבה גם מרחיק אותנו מכך כצופים. אנחנו מבלים זמן רב במיטה עם מולי, אך רק לרגעים בודדים נפגשים עם המשמעות של סרטן סופני אצלה. 

כשהמפגשים האלה כן מגיעים הם מצוינים. הרגעים הלכאורה סתמיים, בהם קורה משהו דרמטי, הם הקלף המנצח של הסדרה. כשמולי מספרת לחברתה הטובה ביותר ניקי, ג'ני סלייט בהופעה זהב, שהסרטן שלה חזר, זו סצנה ענקית כי היא לא מתאמצת או סחטנית. היא מרגישה אותנטית. יש מתח מתמיד בין השכבה העבה של ההומור השחור לבין רגעים דרמטיים מעולים. למרות שחלק מהבדיחות באמת מצחיקות, רוב הרגעים הקומיים לא קולעים למטרה. זו דווקא הדרמה שמעיפה את הסדרה למעלה. 

אם בחברה הטובה ניקי עסקינן, זה לדעתי הלב האמיתי של הסדרה. האופן בו ניקי למעשה מקריבה את חייה לטובת הטיפול במולי הוא לא קומי ולא קליל. אני לא בטוח שראיתי עיסוק ישיר בהשלכות של מחלה סופנית על הסביבה של החולה בצורה כזו כנה. לא הכרתי את ג'ני סלייט הרבה מעבר לתפקיד בלתי נסבל ב"מחלקת גנים ונוף", והיא מדהימה כאן. הדמות שלה בדרך כלל מצחיקה, אבל סלייט מרקיעה שחקים כאן בביטים הדרמטיים הנקודתיים. זה לכאורה לא המסע שלה, אבל ההתמודדות שלה מעניינת הרבה יותר.

הדגל של הסדרה הוא לכאורה חקר המיניות של מולי, ולמרות שהוא מתקשר לטראומה שלה מהילדות, הוא נשאר בעיקר גימיק יותר מאשר חלק אינטרגלי בסדרה. קודם כל, מולי אינה מתמודדת עם קושי אמיתי בלמצוא מין מזדמן. היא גם מצליחה די מהר לבסס את מעמדה בתחום. היא מפתחת יחסי שליטה די משעשעים עם שכן שלה, אבל הסקס אינו מקדם או מאט את המחלה שלה. בחוויה הדרמטית של מולי, הסקס הוא רק מקום בו יש למולי שליטה. זה משמעותי, אבל לא קריטי. 

בנוסף, אם יורשה לי, סאדו-מאזו ועירום פרונטלי כבר לא שובביים כמו שהיו בעבר. כשהדמות הראשית חוקרת מיניות, אנחנו לעיתים נשתוקק גם לחקור את הגבולות של עצמנו כצופים כפי שאני מאמין שהורגש כשהסדרה סקס והעיר הגדולה יצאה. אנחנו נרצה לראות משהו שיגרום לנו להסמיק, או להיות מופתעים. עשיית צרכים במיטה, לדוגמא, זה כבר לא כזה פרובוקטיבי. הדבר הכי פרובוקטיבי בסדרה היא השאלה הכנה אם ניקי צריכה לעזוב הכל בחייה עבור מולי, והאם בכלל מגיע למולי אקט כזה של אלטרואיזם. 

בדומה למולי, גם אנחנו קצת נכנסנו לחקור מיניות וגילינו משהו עמוק ומשמעותי יותר. קשה להאשים את הסדרה הזאת בפריצת גבולות ושבירת מוסכמויות, אבל כבר הרבה זמן לא בכיתי וצחקתי בפורמט של חצי שעה פרק, לעיתים ממש באותו הפרק. קוויקי שמשאיר חותם. יש עומק ויש קלילות, ובעיקר יש סדרה טובה שלא דורשת, אבל בהחלט נותנת.