"גנב על הגג" - אודיסאה באמריקאנה

כשקוראים את התקציר של "גנב על הגג" (Roofman), סרטו של דרק סיאנפרנס, קל לחשוב שמדובר בעוד קומדיית פשע פרועה. אחרי הכל, הסיפור האמיתי על ג'פרי מנצ'סטר – לוחם לשעבר שפרץ לסניפי מקדונלד'ס דרך הגגות, נמלט מהכלא וחי בסתר בתוך סניף ענק של "טויס אר אס" – נשמע כמו תסריט הוליוודי מופרך שנועד בעיקר לבדר. אבל ככל שהתקדמה הצפייה בסרט, קרה לי משהו מעניין. המחשבות שלי נדדו דווקא לאפוס קולנועי שראיתי לא מזמן – "האודיסאה" של כריסטופר נולאן. פתאום, מתחת לכל ערימות הצעצועים, גיליתי שסיפורו של "העבריין צעצוע" (איך לא קראו ככה לסרט?!?!)  מתכתב עם המסע המיתולוגי ההוא, רק בגרסת האמריקאנה.

ההקבלה הזו קופצת לעין כבר בפריים הראשון של שני הסרטים. בזמן שנולאן זורק אותנו למיתולוגיה עם המשפט המפוצץ "אלה זמנים של קסם גלוי", סיאנפרנס בוחר לנחות ישר על הקרקע עם הכתובית: "זהו סיפור אמיתי". אבל מתחת להבדל הזה באווירה, שני הבמאים משתמשים באותו טריק – שניהם מספרים לנו את הסיפור דרך העיניים של הגיבור שחי את העבר שלו מחדש. אצל נולאן, המיתוס נבנה דרך הזיכרונות של אודיסאוס אצל קליפסו. אצל סיאנפרנס, הבועה מתפוצצת באבחה אחת לקראת סוף הסרט כשאנחנו מגלים שכל מה שראינו היה בעצם סיפור שג'ף (צ'נינג טייטום) חולק בקבוצת תמיכה של אסירים בכלא. הבחירה הזו הופכת את הסרט ממיומנות של פשע למשהו הרבה יותר פגיע ואנושי.

מעבר לעלילה, "גנב על הגג" מתגלה כסרט די חתרני שלא מפחד לעקוץ את החברה האמריקאית. ג'ף הוא הרי לא פושע רחוב רגיל, הוא תוצר של הצבא האמריקאי. יש לו כישורים טקטיים מיוחדים, וכל עוד הוא השתמש בהם כדי לשרת את האינטרסים של המדינה, הוא קיבל על כך הכרה. אבל ברגע שהוא חוזר הביתה ומשתמש בדיוק באותם כישורים נגד החברה ונגד סמלי קפיטליזם כמו "מקדונלד'ס", הוא הופך מיד לאויב. הסרט בעצם שואל פה שאלה נוקבת: איך יכול להיות שהחברה מעודדת אלימות כשהיא בצד שלה, אבל נכנסת לפאניקה כשהיא מאיימת על התאגידים?

עוד קריצה ברורה למיתולוגיה נמצאת במערכת היחסים של ג'ף עם לי (קירסטן דנסט). באודיסאה, הנימפה קליפסו השאירה את אודיסאוס באי המבודד שלה ונתנה לו אשליה של שקט, הרחק מהמלחמות. ב"גנב על הגג", לי והזוגיות שנרקמת בינה לבין ג'ף מתפקדות בדיוק כמו האי של קליפסו. היא מציעה לו בועה של נורמליות וחיים שגרתיים בתוך כל הכאוס, אבל הבועה הזו גם קושרת אותו אליה ומונעת ממנו להתמודד עם המציאות שמחכה לו מחוץ לחנות הצעצועים.

בשורה התחתונה, שני הסרטים מציגים לנו גבר מיוסר שחייב לעמוד מול הבחירות של עצמו ולשלם את המחיר, אבל פה סיאנפרנס נותן את הטוויסט הכי מעניין שלו. נולאן נשאר נאמן לסיפור המקורי, שבו הגיבור נלחם בשיניים כדי לחזור הביתה ולהחזיר את החיים שלו למסלול. המסע של ג'ף, לעומת זאת, הרבה יותר ריאליסטי וכואב. הוא מבין את מה שאודיסאוס לא היה צריך להבין מעולם: הבית הישן כבר לא קיים. המסע שלו הוא לא דרך חזרה, אלא ניסיון נואש לאסוף את השברים ולמצוא בית חדש בעולם שכבר לא ממש מעוניין בו.